דמ 1588/01 - זאב נגד פיצה האט

דמ 1588/01

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

בפני: כב' השופטת דיתה פרוז'ינין
נציגת העובדים - גב' מנישביץ נציג המעבידים - מר גרנות

בעניין:
התובע: זאב סלמן
ע"י מזכיר האיגוד המקצועי ד. בן שטרית

נגד

הנתבעת: פיצה האט (ישראל) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ל. כפרי

פסק-דין

1. התובע הגיש לבית הדין תביעה לתשלום גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת דמי הבראה ופדיון חופשה.

2. ואלה העובדות בתיק זה, כפי שהן עולות מחומר הראיות:

א. הנתבעת הינה שותפות רשומה המנהלת רשת ארצית של סניפי מסעדות לממכר פיצה.

ב. התובע עבד בסניף של הנתבעת בקניון הראל שבמבשרת ציון מיום 7.1.99 ועד 1.2.01.

ג. התובע עבד תחילה במטבח, ולאחר מכן הועסק כאחראי משמרת.

ד. לתובע שולם שכר על-פי שעות עבודתו.

ה. לאחר הגשת התביעה שולמו לתובע הסכומים הבאים: פדיון חופשה בסך של 1,606.74 ש"ח; דמי הבראה בסך של 1,897 ש"ח; פיצויי פיטורים בסך של 4,433 ש"ח.

3. ואלה טענות ב"כ התובע:

א. התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, לאחר שסירב לעבוד ברציפות שעות רבות, כפי שנדרש ע"י מנהל הסניף. לפיכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. הנתבעת לא ידעה מהו התאריך המדוייק שבו התובע אמור לנסוע לחו"ל, ומכל מקום היה מדובר בחופשה.

ב. רק לאחר הגשת התביעה לבית הדין שולמו לתובע דמי הבראה ופדיון חופשה, והתחשיב שעשתה הנתבעת לגבי רכיבים אלה אינו נכון.

= 2 =

ג. אין מחלוקת כי התובע עבד בשעות נוספות, אך לא קיבל גמול שעות נוספות, אלא בימי שישי בלבד. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת בתשלום גמול שעות נוספות לתובע בצירוף פיצוי הלנה מירבי.

ד. אף כי אין חולק שהתובע פוטר, שולמו לו פיצויי פיטורים רק לאחר הגשת התביעה לבית הדין, וגם זאת לפי חישוב לא נכון. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע הפרש פיצויי פיטורים בצירוף פיצוי הלנה כחוק.

ה. הנתבעת לא הציגה את דרך החישוב שלה לסכומי פדיון החופשה ודמי ההבראה, לא בכתב ההגנה ולא בדיון שהתקיים בבית הדין. על כן, יש לקבל את אופן החישוב של התובע.

ו. יש לחייב את הנתבעת בהוצאות לדוגמא מאחר שלא שילמה במועד את התשלומים המגיעים לתובע על-פי חוק.

4. מנגד טוענת ב"כ הנתבעת טענות אלה:

א. על התובע מוטל הנטל להוכיח את חלקיות משרתו, ולהציג בפני בית הדין את אופן החישוב של דמי ההבראה, והוא לא עשה כן. לתובע שולמו מלוא דמי ההבראה להם הוא זכאי על-פי חלקיות משרתו.

ב. חישוב הסכום ששולם לתובע בגין פדיון חופשה נעשה בהתאם למשרה בת 200 שעות חודשיות. צו ההרחבה הקובע מעבר לשבוע עבודה בן 5 ימים אינו חל על הנתבעת, ומכל מקום אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ועל התובע להוכיחו. כמו כן התובע לא חלק על יתרת החופשה, כפי שהופיעה בתלוש השכר שלו.

ג. התובע יזם את הפסקת עבודתו על מנת לנסוע לחו"ל, והודיע על כך לנתבעת חודשיים מראש. משכך, אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת.

לחלופין, התובע לא פוטר. לחלופי חלופין, לאור הפרות המשמעת של התובע אין הוא זכאי ממילא לדמי הודעה מוקדמת.

ד. התובע לא פירט את דרך החישוב לתשלום גמול שעות נוספות, וטענתו כי הנתבעת מעולם לא שילמה לו גמול שעות נוספות נסתרה בעדותו.

על אף זאת חישב התובע את גמול השעות הנוספות כאילו מעולם לא שולם לו.

ה. התובע לא פוטר ע"י הנתבעת, ופיצויי הפיטורים שולמו לו לפנים משורת הדין, אף כי לאור הפרות המשמעת שביצע, ניתן היה לשלול את פיצויי הפיטורים מן התובע. לפיכך, אין להעניש את הנתבעת על אי תשלום פיצויי הפיטורים ולחייבה בפיצוי הלנה.

5. האם פוטר התובע או התפטר? כאמור בסעיף 2.ה לעיל שילמה הנתבעת לתובע פיצויי פיטורים בסך של 4,433 ש"ח, לאחר הגשת התביעה. אף על פי כן אין אנו פטורים מן הדיון בשאלה האם פוטר התובע או התפטר, בשל תביעת התובע לתשלום דמי הודעה מוקדמת, אך גם משום שהנתבעת טוענת כי התובע לא פוטר, ופיצויי הפיטורים שולמו לו לפנים משורת הדין (ראו לעניין זה דב"ע נו/201 - 3 שמש ירושלים בע"מ - ניסימיאן, לא פורסם). אמנם בסעיף 2 לכתב ההגנה של הנתבעת נכתב במפורש כי: פרוב תקופת עבודתו עבד (התובע ד.פ.) כעובד מטבח.

= 3 =

בארבעת החודשים האחרונים לעבודתו ...., עת פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, עבד כאחראי משמרת" (ההדגשה הוספה ד.פ.).

גם עד הנתבעת מר וואג'י תאיה אישר בעדותו כי:

"אני לא ידעתי לפני שפיטרתי אותו מתי הוא הולך..." ( ע' 8 ש' 12-11).

עם זאת, התובע עצמו אמר בעדותו כי:

"דבר ראשון, חודשיים לפני כן הודעתי להם שביום 1/2 אני טס לחו"ל, יום לפני שהייתי צריך לעזוב, שהודעתי שאני מסיים..." (ע' 3 ש' 14-15).

משמע שהתובע הודיע לנתבעת על הפסקת עבודתו אצלה, והאירוע נשוא המחלוקת בין הצדדים ארע בתקופת ההודעה המוקדמת שנתן התובע לנתבעת. משניתנה הודעה ע"י התובע על סיום עבודתו, והתובע הביע באופן מפורש את כוונתו לסיים את עבודתו אצל הנתבעת, כעולה מדבריו, הרי אין כל משמעות לדברי מנהל הסניף כי התובע מפוטר. יש לדחות אף את טענת ב"כ התובע כי מדובר בחופשה. התובע עצמו אמר ש"הייתי צריך לעזוב", מכאן שאין מדובר בחופשה, אלא בסיום יחסי העבודה בין הצדדים. משנקבע כי התובע לא פוטר, אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת.

6. גמול שעות נוספות כך אמר התובע בעדותו בעניין תשלום גמול שעות נוספות:

"אם הייתי עובד בזמנים שהיו עושים ריסוס, שזה באמצע הלילה, זה מתחיל בשעה 10:30 עד שעה 06:00 בבוקר, אז היו משלמים, זה רק בשנה הראשונה שעבדתי שם, אז התחלף מנהל ולא שילמו לי. שילמו לי עבור השעות האלה, בשנה הראשונה שעבדתי שם היו משלמים לי בעד שעות לילה 150%, רק אחרי השעה 11 בלילה. אם הייתי עובד משעה 08:00 בבוקר עד השעה 11:00 בלילה הייתי מקבל שעות רגילות ומהשעה 11:00 הייתי מקבל 150%. אחרי השנה הראשונה התחלף מנהל ואז לא הייתי מקבל את השעות האלה, הייתי מקבל תשלום אבל לא בערך של 150%" (ע' 3 ש' 8-2).

ובחקירה הנגדית אמר התובע:

"ש. האם בימים שאתה עבדת ביום שישי או מוצאי שבת קיבלת 150%.

ת. רק ביום שישי, במוצאי שבת לא משלמים 150% בפיצה האט" (ע' 5 ש' 2-1).

גם עד הנתבעת אישר כי בימי שישי מקבלים העובדים תוספת של 50% לשכרם, אך במוצ"ש אין הם מקבלים תוספת כלשהי (ע' 6 ש' 23-22), וכי הנתבעת אינה משלמת גמול עבור עבודה בשעות נוספות כלל (ע' 7 ש' 23-22). יש לציין עוד כי בכתב ההגנה נכתב כי: "תביעתו של התובע בנושא שעות נוספות מוכחשת מחוסר ידיעה" (סעיף 4.4).

טענה תמוהה כשלעצמה, בהתחשב בכך שמדובר במעביד, האמור עפ"י סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, לנהל רישום של שעות העבודה עם עובדיו.

= 4 =

7. לעניין שעות נוספות קבע בית הדין הארצי לא אחת כי נטל הראיה מוטל על התובע.

"התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב" (דב"ע לב/32 - 3 מרלן פרוימוביץ - בן אדון פד"ע 39).

התובע עמד בנטל המוטל עליו, וצירף לכתב התביעה טבלאות, המפרטות את השעות הנוספות שבהן עבד, ולפיהן נעשה החישוב של גמול השעות הנוספות הנתבע. טוענת ב"כ הנתבעת כי אף שלדברי התובע קיבל גמול שעות נוספות בשנת עבודתו הראשונה, הובאה תקופה זו בחשבון לצורך חישוב גמול השעות הנוספות. אין לקבל את טענתה זו של הנתבעת. אם חולקת הנתבעת על אופן חישוב השעות הנוספות, וטוענת כי שילמה גמול שעות נוספות עבור חלק מהתקופה, עובר הנטל הראיה אל הנתבעת. מדובר, למעשה, בטענת "פרעתי", שעל הטוען להוכיחה (דב"ע נה/10 - 3 פאחרי אל עזיז חסן נ' הסלט בע"מ, ניתן ביום 30.4.95). הנתבעת לא עמדה בנטל, ולא הגישה חישוב כלשהו מטעמה, משכך יש לקבל את החישוב שהציג התובע. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע גמול שעות נוספות בסך של 3,043 ש"ח.

8. מחומר הראיות שהוצג לפנינו בתיק זה עולה כי הנתבעת מקפחת בשיטתיות את זכויותיהם של עובדיה, ומפרה את הוראותיהם של חוקי המגן בריש גלי. דמי הבראה ודמי חופשה לא שולמו לתובע, אלא לאחר שהגיש תביעתו זו, והנתבעת אינה משלמת לעובדיה גמול שעות נוספות, אף אם הם עובדים בשעות נוספות.

ב"כ הנתבעת לא מצאה לנכון ליתן הסבר כלשהו למדיניותה זו של הנתבעת.

מאחר שרבים מעובדי הנתבעת הינם נערים ונערות, אשר אינם בקיאים בזכויותיהם על-פי חוק, יש להניח כי רק חלק קטן מן העובדים מטריחים עצמם לבתי הדין לעבודה עם סיום עבודתה. הדברים חמורים במיוחד מאחר שלנתבעת סניפים בכל רחבי הארץ, והיא מעסיקה עובדים רבים. משכך, בשל אי תשלום זכויותיהם של עובדיה על-פי חוק מתעשרת הנתבעת שלא כדין. בנסיבות אלה מן הראוי להיעתר לבקשת ב"כ התובע, ולחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה.

לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע את הסכום הנ"ל בצירוף פיצוי הלנה כחוק מיום 1.2.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

9. לא זו אף זו. הנתבעת מעסיקה את עובדיה בניגוד לאמור בחוק עבודת נוער, התשי"ג-1953 (להלן - חוק עבודת נוער). התובע עבד אצל הנתבעת עוד בהיותו בן 17, היינו כאשר היה בגדר "נער" על-פי סעיף 1 לחוק הנ"ל. אף על פי כן הועסק התובע במוצאי שבתות, בניגוד לאמור בסעיף 21(א) של אותו חוק.

10. פדיון חופשה סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65 - 3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113).

= 5 =

טענתה העיקרית של ב"כ הנתבעת הינה כי יש לחשב את ימי החופשה להם זכאי התובע עפ"י 200 שעות חודשיות. אין לקבל טענה זו. שעות העבודה של עובד לפי שעות הינן 186 שעות בחודש. על כך ניתן ללמוד מסעיף 1 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987, שם נקבע כי שכר מינימום לשעה הינו החלק ה- 186 של שכר המינימום. נוסיף עוד כי, ב"כ הנתבעת לא הציגה בפנינו נתונים המבססים את אופן חישוב פדיון החופשה: לא הובא פירוט השעות החודשי של התובע, ולבית הדין לא הוגשו תלושי שכר (אמנם בסעיף 17 לסיכומים נכתב כי מצ"ב תלושי שכר, אולם אלה לא הומצאו לבית הדין), ב"כ הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשה, ולא טענה כי התובע יצא לחופשה בתקופת עבודתו. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע הפרש פדיון חופשה בסך של 842 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

11. דמי הבראה

לתובע שולמו דמי הבראה בסך של 1,897 ש"ח. לטענת הנתבעת, עבד התובע בשנה הראשונה בהיקף משרה של 45.34% ובשנה השניה - 66%, ולפיכך סכום דמי ההבראה ששולם משקף את היקף משרתו. גם בעניין זה לא פירטה הנתבעת את אופן החישוב של היקף המשרה, אולם יש להניח כי גם בעניין זה נעשה החישוב לפי משרה מלאה בת 200 שעות עבודה. לפיכך מקובלת עלינו טענת התובע כי הוא זכאי להפרש דמי הבראה בסך של 215 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.01 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תשלם הוצאות התובע בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

ערעור על פסק-דין זה הוא ברשות בית הדין הארצי לעבודה בלבד.

בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה.

ניתן היום כ"ב ניסן, תשס"ב (4.4.2002), בהעדר הצדדים.

לכתבה זו מצורפים קבצים:

• פסק הדין בקובץ PDF - לחץ להורדה

חזור להתחלה...