א.ו.ב.א מהנדסים בע"מ נגד אלון נוי

בית הדין הארצי לעבודה

ע"ע 300018/98

בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט עמירם רבינוביץ, השופט יגאל פליטמן
נציג עובדים דוב פרנקל
נציג מעבידים חיים חכם

המערערות: 1. א.ו.ב.א מהנדסים בע"מ
2. א.ו.ב.א מהנדסים ושירותים (1993) בע"מ

נגד

המשיב: אלון נוי

בשם המערערות: עו"ד א' בן שחר

בשם המשיב: עו"ד י' שפירא

פסק דין

השופט ע' רבינוביץ:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (תב"ע נו/79-3 ; השופט מירון ונציגי ציבור פדה ואיתן), מיום 29/12/1997, אשר קיבל חלק מתביעות המשיב וחלקן דחה.

2. להלן תמצית העובדות הצריכות לעניין, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי:

א. המשיב (התובע בבית הדין האזורי - ע.ר.) הועסק כטכנאי מכשור ובקרה אצל המערערות (הנתבעות בבית הדין האזורי - ע.ר.) מאז חודש ספטמבר או אוקטובר 1993 (המועד נתון במחלוקת) ועד לפיטוריו בחודש מאי 1995.

ב. בין המשיב למערערות נחתם חוזה עבודה בתאריך 25/10/1993 (להלן - חוזה העבודה), בתוקף למפרע מיום 1.10.1993.

ג. בתאריך 21/5/1995 נשלח אל המשיב מכתב הנושא את הכותרת "הודעת פיטורים" ובו מודיעה המערערת 2 למשיב על פיטוריו החל מיום 21/5/1995 וזאת "בשל בעיות משמעת חוזרות ונשנות מצדך, הפוגעות חמורות בסדרי העבודה בחברה וגורמות לה נזק שלא יתקון, וזאת למרות התראות לאין ספור שבהן העמדנו אותך על חומרת התנהגותך ועל דבר העובדה שאם לא תחזור בך מסורך לא יהיה מנוס אלא מלהפסיק את עבודתך בחברה".

ד. המשיב הגיש תביעה כנגד המערערות, בה תבע פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, תמורת הודעה מוקדמת, שכר עבודה, פיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה, פדיון ימי חופשה, תשלום הוצאות טלפון ופיצויי הלנה.

ה. המערערות הגישו תביעה שכנגד, בה תבעו פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה וכן צו המגביל את חופש העיסוק של המשיב.

ו. ערעורן של המערערות נסוב הן על קבלת חלק מתביעות המשיב והן על דחיית התביעה שכנגד.

טיעוני הצדדים נעשו בדרך של סיכומים בכתב.

נתייחס אחת לאחת להשגות המערערות.

3. שכר עבודה

א. המשיב טען בבית הדין האזורי, כי זכאי הוא לשכר עבודה בגין התקופה שבין 12/9/1993 לבין 30/9/1993 (להלן - תקופת הניסיון), שקדמה למועד בו נכנס חוזה העבודה לתוקף, שכן במהלכה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיב למערערות.

ב. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיב וקבע, כי תקופת הניסיון היוותה תקופת עבודה, אשר בגינה על המערערות לשלם למשיב שכר עבודה.

= 2 =

 

ג. בערעורן לפנינו הלינו המערערות על קביעה זו וטענו, כי בנסיבות המקרה אין לומר, כי נוצרו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, שכן יחסי עובד-מעביד הינם יחסים חוזיים, ובתקופת הניסיון לא היה בין הצדדים חוזה (זה נכרת רק ביום 25.10.1993, בתוקף למפרע מיום 1.10.1993), ולא היה רצון ליצור חוזה בין הצדדים. לטענת המערערות, הסכמת הצדדים על היעדר תמורה בתקופת הניסיון מלמדת על אי רצונם של הצדדים ליצור יחסים חוזיים בתקופה זו.

ד. המערערות נאחזות כתנא דמסייע במסמך נ/2, שהינו מכתב שנשלח למנכ"ל המערערות מאת המשיב לאחר פיטוריו, ובו אין המשיב דורש שכר עבודה עבור תקופת הניסיון, דבר המוכיח שהמשיב עצמו לא ראה את עצמו כעובד המערערות בתקופה זו.

ה. עוד טוענות המערערות, כי הסתמכות בית הדין האזורי בסעיף 7 לפסק דינו על הנאמר בעמ' 60, שורה 4 לפרוטוקול מקורה באי הבנת הנכתב בפרוטוקול.

ו. המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען, כי אי קבלת תמורה אינה שוללת קיומם של יחסי עובד-מעביד, וכי אף אם הסתמכות בית הדין האזורי על הנכתב בפרוטוקול הנ"ל מוטעית, אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית הדין.

ז. ככלל, העסקת אדם בעבודה ללא תמורה גובלת בניצול, והיא מנוגדת לנורמה משפטית וחברתית תקינה.

ח. תקופת ניסיון היא, ככלל, תקופת עבודה, שבה המעסיק בוחן את עובדו, והעובד גם הוא בוחן את מהות העבודה ומקום העבודה בו הוא מועסק.

תנאי העבודה בתקופת ניסיון גם הם נקבעים בהסכמה על ידי הצדדים.

מעסיק הקובע, כי בתקופת ניסיון לא יקבל המועסק על ידו כל תמורה, פוגע בנורמה הבסיסית המקובלת, לפיה כל עבודה צריך שתהא תמורה בצידה.

ט. בהקשר זה יצוין, כי גם חניך כמשמעות מונח זה בחוק החניכות, התשי"ג - 1953 (להלן - חוק החניכות) זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה (סעיף 15(א) לחוק החניכות).

י. מנהל המערערות עצמו ראה בתקופה זו תקופת ניסיון (עמ' 56לפרוטוקול שורות 5, 6), שאכן כללה תקופת אכשרה לגבי המשיב, שהיה בעל "פוטנציאל מבטיח" בתחום העיסוק העתידי במערערות, אך "לוח חלק" מבחינת הטכנולוגיה היחודית בה אמור היה לעסוק.

יא. בסופו של דבר, ביצע המשיב עבודה עבור המערערות בתקופת הניסיון, כך שלא ניתן לומר שרק אכשרה הייתה כאן. המערערות, יש להניח, גם הפיקו תועלת מעבודתו בתקופה זו, ובסופה של תקופת הניסיון המשיך המשיב לעבוד אצלן, כך שהדעת נותנת, שיש לראות את תקופת הניסיון ואילך כתקופת עבודה רצופה אחת.

הדעת גם נוטה למסקנה זו, מפני שתיקון העולם אינו יכול לעודד ולו בעקיפין עבודה ללא תמורה. פרצה בעניין זה במקרה פלוני, אפשר שתורחב למקרה אלמוני, ונמצאנו עלולים לפגוע בנורמה הבסיסית, לפיה אין עבודה ללא תמורה.

יב. במקרה דנן, הוסכם בין המשיב למערערות, כי המשיב יחל בתקופת ניסיון, שמשכה שלושה שבועות טרם החתימה על חוזה העבודה, הקובע כי "3. החברה מסכימה ומאשרת את העסקתו של העובד החל מתאריך 1/10/93" (ההדגשה במקור-ע.ר). במהלך תקופת הניסיון השתלב המשיב במערך הארגוני של המערערות וביצע, על פי עדותו שלא נסתרה, עבודות תיקונים עם עוד מישהו במסגרת הדרכה ראשונה. כמו כן הפרישו המערערות עבורו בתקופת הניסיון תשלומים לביטוח הלאומי וגם שלמו הוצאות נסיעה. זאת ועוד, מעיון בתלושי השכר שצירף המשיב לתצהירו עולה, כי המערערות עצמן ראו בתאריך 12/9/1993 את מועד תחילת עבודתו של המשיב.

יג. לאור האמור לעיל, קביעתו של בית הדין האזורי, כי במהלך תקופת הניסיון התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיב למערערות נכונה היא.

המערערות לא ערערו על אופן חישוב שכר העבודה בתקופת הניסיון, ולכן קביעתו של בית הדין האזורי בנושא זה נותרת על כנה.

ערעור המערערות בפריט זה נדחה.

4. הוצאות טלפון

א. המשיב טען בבית הדין האזורי, כי זכאי הוא, על פי חוזה העבודה, להוצאות טלפון בסך 500 ש”ח לחודש. לטענת

= 3 =

המשיב, לא שילמו לו המערערות הוצאות אלו החל מהחודש השני להעסקתו.

ב. בית הדין האזורי קיבל את טענתו זו של המשיב וקבע, כי משלא הוכח, כי המשיב הסכים להפסקת תשלום הוצאות הטלפון, ומאחר והמשיב, למעשה, ויתר על הוצאות אלו שלא מרצון, לאחר שהיה נתון ללחצן של המערערות, זכאי המשיב לתשלום הוצאות הטלפון.

ג. בערעורן לפנינו טענו המערערות, כי מאחר והמשיב לא דרש את הוצאות הטלפון, אלא לאחר שפוטר מעבודתו, יש לראותו כמי שהסכים לקיצוץ הוצאות אלו משכרו, וכי שתיקתו של המשיב יצרה חוזה עבודה חדש בין הצדדים.

ד. עוד טענו המערערות, כי טעה בית הדין האזור בעוררו את שאלת ה"לחץ" ביוזמתו, מבלי שזו נזכרה בתביעתו של המשיב או בסיכומיו.

ה. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית רק במקרים קיצוניים.

ו. לא מצאנו לנכון בנסיבות המקרה דנן לחרוג מכלל זה. קביעתו של בית הדין האזורי, כי המשיב לא הסכים לקיצוץ הוצאות הטלפון משכרו, וכי ויתר על הוצאות אלו, כיוון שהיה נתון ללחצן של המערערות, מבוססת על חומר הראיות שהיה בפני בית הדין האזורי (עמוד 16 לתצהיר המשיב, עמוד 42 לפרוטוקול שורה 10).

ז. בנסיבות אלו, החלטת המערערות להפחית את הוצאות הטלפון משכרו של המשיב מהווה שינוי חד צדדי של חוזה העבודה שנחתם בין הצדדים - דבר שאין המערערות רשאיות לעשותו (דב"ע נו/20-3 תנובה אגודה שיתופית לשיווק תוצרת חקלאית בארץ-ישראל בע"מ - שלום מאיר ואח', עבודה ארצי כרך כט(1) 347). כל הסכמה לויתור מראש על סכומים אלו, אין לה בנסיבות הקיימות כל תוקף.

ערעורן של המערערות בנושא זה נדחה.

5. שלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת

א. המערערות טענו בבית הדין האזורי, כי המשיב פוטר על ידן לאחר שביצע שורה של מעשים אשר, לטענת המערערות, יש בהם משום הפרות משמעת חמורות, ועל כן יש מקום לשלול מן המשיב את פיצויי הפיטורים ואת תמורת ההודעה המוקדמת. המערערות תיארו בכתב ההגנה ובסיכומיהן שישה אירועים אשר בגינם, לטענתן, נשללו פיצויי הפיטורים מן המשיב. לטענת המערערות, בשני מקרים נקלע המשיב לעימות עם גורמים שונים בחברות אשר המערערות נהגו להעניק להן שירותים. בשלושה מקרים לא מילא המשיב אחר הוראות שניתנו לו על ידי הממונים עליו, תוך שימוש בשפה בוטה, ובמקרה אחד חזר המשיב מחופשה באיחור.

ב. בית הדין האזורי לאחר ניתוח חומר הראיות לפרטיו ודקדוקיו הגיע למסקנה, כי פיטוריו של המשיב לא נעשו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. בית הדין האזורי ניתח לעומק את המעשים המיוחסים למשיב והגיע למסקנה, כי צירוף המעשים המיוחסים למשיב "יכול לתת, לכל היותר, הפרת משמעת 'מצוייה' שיש אשר מעסיק יעיר לעובד או יתרה בו. מעסיק קפדן מאוד ינזוף בעובד".

ג. בערעורן לפנינו טענו המערערות, כי טעה בית הדין בהערכת חומרת המעשים שתוארו בפניו, וכי שלילת פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת על ידי המערערות בדין נעשתה, וזאת לאור הפרת "חובת הציות הראשונית" מצד המשיב והישנות עבירות המשמעת מצד המשיב.

ד. טענות אלה יש לדחות.

המשיב התקבל לעבודה על פי חוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה. בחוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה רשאי המעסיק לפטר עובד בכל עת, בכפוף להוראות כל דין, הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או חוזה עבודה, ובלבד שהפיטורים יעשו בתום לב.

ה. במקרה הנוכחי, כיוון שמדובר בחוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה, היו המערערות זכאיות לפטר את המשיב, ולו רק בגלל אופיו הנוח לכעוס, הרמות קול, שאותן אישר הוא עצמו, או מכל טעם כלכלי או אחר, אשר בגינו, לדעת המערערות, נוח היה להן, שהמשיב לא יעבוד אצלן מאשר יעבוד.

ו. בפני מנהלי המערערות היו דיווחים על הפרות משמעת של המשיב. בין אם נסבור, שמדובר בהפרות משמעת מ"דרגה נמוכה", כסברת בית הדין האזורי, ובין אם נסבור, שדרגתן גבוהה יותר, משוכנעים אנו, על בסיס חומר הראיות, שהמערערות, אכן היו זכאיות בנסיבות אלה לפטר את המשיב, אך באותה מידה של שכנוע סבורים אנו, שמסקנת בית הדין האזורי, לפיה אין בהפרות משמעת אלה כדי לשלול את פיצויי הפיטורים ואת תמורת ההודעה המוקדמת מן המשיב, נכונה היא.

ז. עיון במסכת הראיות ובפסיקת בית הדין האזורי מביא, אכן, למסקנה, שקביעת בית הדין האזורי, לפיה חומרת הפרות המשמעת של המשיב אינן כ"צעקתה", המצדיקה את שלילת פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת מן

= 4 =

המשיב, מעוגנת בחומר הראיות וסבירה, על פי הנתונים המוכחים וההלכה המשפטית המתייחסת לנתונים מעין אלה.

ח. במקרה דנן, אין אנו מתעלמים מכך, שהמשיב אינו "טלית שכולה תכלת", ויש לראות בחלק ממעשיו, הפרות משמעת מצויות. עם זה, אין לדעתינו מקום לשלול את פיצויי הפיטורים מן המשיב. יש לזכור, כי הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש (דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - נסים יוסף, פד"ע ב' 215, 219 מול האות א').

ערעור המערערות בנושאים אלה נדחה.

6. פיצויי הלנה

א. המערערות טענו, כי פיצויי הפיטורים לא שולמו למשיב, בין השאר, גם בשל העיקול הזמני שהוטל במסגרת של תיק נו/500-12 (להלן - העיקול הזמני) על כספים המגיעים למשיב מן המערערות, וכי כל עוד לא בוטל העיקול הזמני, סברו המערערות בטעות כנה ובתום לב, שיש עימם טענות סבירות וטובות כנגד תשלום פיצויי הפיטורים.

ב. זאת ועוד, המערערות טענו, כי זכאיות הן להפחתת פיצויי ההלנה, כיוון שהערכת מעשיו של המשיב כהפרות משמעת חמורות, נעשתה בתום לב, וכן כי יש לפטור אותן מתשלום פיצויי ההלנה, כיוון שהדבר לא נטען מפורשות בסיכומי המשיב בבית הדין האזורי.

ג. המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען, כי נסיונן של המערערות ליצור קשר בין אי תשלום פיצויי פיטורים לבין העיקול הזמני נגוע בחוסר תום לב, לאור התכחשותן של המערערות לעצם זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים. כמו כן טען המשיב, כי הדרישה לפיצויי הלנה עלתה גם עלתה בסיכומיו.

ה. בית הדין האזורי קבע בענין זה את הדברים הבאים:

"אשר לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים. הנתבעות סמכו על מעשה הפיטורים כעל מעשה הנובע מהפרות משמעת חמורות. קבענו שהן העריכו את 'ההפרות' בקנה מידה שאין לו אחיזה במציאות. בכך ניתן לראות חילוקי דעות של ממש על עצם החוב או טעות כנה.

בנסיבות הענין, יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה כדי שליש מן הפיצוי שנקבע בחוק ככל שהדבר נוגע לריבית.

מובהר כי לסכום שנקבע תנתן מלוא ההצמדה לסך 8,230 ש”ח ולאחר מכן יווספו 6.66% (במקום 20%) מהסך הכולל של פיצויי הפיטורים והפרשי ההצמדה בעד כל חודש מיום 28.5.95. בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 6.66% באופן יחסי (סעיף 20(ב) (2) לחוק הגנת השכר, התשי"ד-1958)."

ו. אכן, קשה לרדת לסוף דעתן של המערערות, בשעה שסברו, כי לא די במקרה זה בפיטורי המשיב בשל התנהגותו, אלא יש לשלול ממנו לחלוטין את פיצויי הפיטורים וגם את תמורת ההודעה המוקדמת.

ז. המשיב היה טכנאי טוב, "סוליסט" בהתנהגותו, שבסופו של דבר השביע, מבחינה מקצועית, את רצונם של לקוחות המערערות.

אופיו כנוח לכעוס, צעקן ולא מקבל משמעת, הצדיק, אכן, את פיטוריו, אך מכאן ועד למסקנה, שיש לשלול ממנו לחלוטין את פיצויי הפיטורים רחוקה הדרך.

ח. בשולי הדברים נציין, כי המשיב התייחס לזכאותו לפיצויי הלנה בסעיף 79 לסיכומיו.

ט. עוד נציין, כי טענתן של המערערות, כי פיצויי הפיטורים לא שולמו בשל העיקול הזמני שהוטל על כספים המגיעים למשיב מן המערערות, אין לה על מה שתסמוך לאור העובדה, כי פיצויי הפיטורים לא שולמו למשיב, כיוון שהמערערות סברו כי המשיב פוטר, בנסיבות השוללות פיצויי פיטורים.

י. בנסיבות אלה הפחתה חלקית בלבד של פיצויי ההלנה, כפי שפסק בית הדין האזורי, סבירה, בתיקון קטן, לפיו יש להתחיל בהשתת פיצויי ההלנה על המערערות רק מן הרגע שניכר, כי קבלו יעוץ משפטי, דהיינו מתאריך הגשת כתב ההגנה על ידן לבית הדין האזורי שהיה ביום 26.12.1995.

מיום 1.6.1995 ועד ליום זה (26.12.1995) ישאו סכומי פיצויי הפיטורים הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד.

מיום זה - 26.12.1995 ואילך ישאו סכומי פיצויי הפיטורים פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כשיעור פסיקתם על ידי בית הדין האזורי.

= 5 =

 

ערעור המערערות בנושא זה מתקבל בחלקו.

7. הפרת חוזה העבודה

א. המערערות טענו בבית הדין האזורי, כי במעשיו הפר המשיב את חוזה העבודה, ועל כן ביטלו המערערות כדין את חוזה העבודה עימו.

ב. בית הדין האזורי קבע, כי "על אף שהנתבעות האריכו בסיכומיהן וניתחו מעבר לדרוש כל פרט ופרט, הן התייחסו לנושא הפרת החוזה וביטולו במיוחד, החלטנו לאור התוצאה שלא לומר דברינו בעניין זה".

ג. בערעורן לפנינו טענו המערערות, כי טעה בית הדין האזורי משהחליט להתעלם מהשאלות, האם הפר המערער את חוזה העבודה, והאם זכאיות היו המערערות לבטל את חוזה העבודה.

ד. המערערות טענו, כי במעשיו הפר המשיב את חוזה העבודה, ועל כן בוטל החוזה על ידן כדין. לטענת המערערות, משבוטל החוזה כדין, יש לחייב את המשיב בתשלום הפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוזה העבודה ולקבוע, כי לא היה חוסר תום לב במעשה הפיטורים.

ה. המשיב טען, כי מעשיו מהווים, לכל היותר, הפרה לא יסודית של חוזה העבודה, ועל כן על המערערות הייתה מוטלת החובה ליתן ארכה טרם ביטול חוזה העבודה. לטענת המשיב, משלא נתנה הארכה טרם ביטול חוזה העבודה, יש לקבוע, כי ביטול חוזה העבודה נעשה שלא כדין.

ו. סעיף 7 (סיפא) לחוזה העבודה קובע, כי: "פסקה זו אינה מבטלת את זכותה של החברה להפסיק את עבודתו של העובד בכל עת" (ההדגשה הוספה-ע.ר). לאור האמור בחוזה העבודה, אנו סוברים, כי המערערות רשאיות היו לבטל את חוזה העבודה על ידי פיטוריו של המשיב בכל עת, כל עוד ביטול החוזה נעשה בתום לב ובכפוף לאמור בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 .

ז. עם זה, ביטול חוזה העבודה על ידי המערערות אינו מטיל על המשיב את החובה לשלם את הפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוזה העבודה.

ח. סעיף 7 לחוזה העבודה קובע כי: "העובד מתחייב בזאת לעבוד בחברה לפחות 36 חודשים מתום תקופת ההשלתמות/יות (צ.ל השתלמות/יות - ע.ר)... במידה והעובד לא ישלים את תקופת ה-36 חודש, כאמור לעיל, יפצה העובד את החברה בכיסוי כל עלויות הכשרתו של עובד מחליף שיחליפו בתפקיד...".

ט. עינינו הרואות, פירוש הסעיף לפי הכתוב, אכן, מחייב את המשיב בתשלום פיצוי, בכל מקרה בו לא ישלים את התקופה לה התחייב. עם זה, לדעתנו, פירוש זה מטיל על המשיב התחייבות, שבלתי סביר יהיה להניח כי לקח על עצמו. במקרה דנן אין לפרש את סעיף 7 רק על פי הכתוב בו, אלא יש לפרשו פירוש תכליתי, על מנת להתחקות אחר כוונת הצדדים האמיתית (ראה לעניין זה דב"ע נב/147-3 רבלון (ישראל) בע"מ - יעקב ברק ואח', פד"ע כה 115).

י. פירוש תכליתי מביאנו למסקנה, כי משמעות הסעיף הינה, כי המשיב יאלץ לשלם למערערות את עלות הכשרתו של עובד חלופי רק במקרה בו עזב מיוזמתו את מקום העבודה, או רק מקום בו ביצע מעשים, מהם ניתן להסיק, כי גרם במודע לפיטוריו. לא זה הרושם המתקבל במקרה זה. נראים הדברים, שלו היה הדבר תלוי במשיב, היה ממשיך בעבודתו אצל המערערות.

יא. גם לגופן של הטענות לעניין גובה הנזק הגזימו המערערות בחישוביהן. אין מחלוקת, שהמערערות לא קבלו עובד חדש במקום המשיב. מבחינה זו יש לנכות מכל סכום נזק נטען של הכשרת "מחליף" את עלות העסקתו של המשיב המסתכמת יחד עם התנאים הנלווים בסביבות 6000 ש”ח ויותר, שנחסכו עם פיטוריו.

מר מוריס אלקובי ממילא הועסק על ידי המערערות, כך שאין להביא בחשבון את עלות שכרו. נותרה רק עלות הוצאות הנסיעה לחו"ל והשהות שם, שהן ברובן מתקזזות כנגד השכר והתנאים הנלווים של המשיב שנחסכו עקב פיטוריו.

כאמור, דברים אלה נכתבים רק כדי להעמיד אמיתות על מכונן, מבלי לגרוע מדעתנו, שבמקרה זה אין לחייב במאומה את המשיב.

יב. לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי מכל הטעמים דלעיל, אין המשיב חייב לשלם למערערות את עלות הכשרתו של עובד חלופי.

ערעור המערערות בנושא זה נדחה.

= 6 =

 

8. תום הלב בפיטורי המשיב

א. בית הדין האזורי קבע כי "חוזה עבודה, ככל חוזה אחר, יש לקיימו ולהשתמש בזכות הנובעת ממנו בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 ... בסמכותו של מעביד לפטר עובד בכל עת, בכפוף למגבלות שבחוק או מגבלות אותן קיבל מעביד על עצמו בהסכם קיבוצי או בחוזה אישי. עם זאת, שעה שמעביד מפעיל את ה'כח' אשר בידו, חייב הוא לפעול משיקולים רלבנטיים, בתום לב ובהגינות, וזאת בכל התחומים, כולל פיטורים... משהופר החוזה ע"י הנתבעות (המערערות בענייננו - ע.ר), דהיינו, הן פיטרו את התובע עקב מה שהן ראו הפרת משמעת חמורה, טענה שלא הוכחה, יש מקום לחייבן לפצות את התובע (המשיב בענייננו - ע.ר)".

ב. המערערות טענו, כי טעה בית הדין האזורי בהעלאת סוגית תום הלב ביוזמתו ובקביעתו, כי משלא הוכח, כי המשיב ביצע עבירות משמעת חמורות, יש לראות בפיטורי המשיב פיטורים הנגועים בחוסר תום לב, וזאת כיוון שלא הוגבל כוחן של המערערות לפטר את המשיב.

ג. המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען, כי המערערות נהגו בחוסר תום לב לאורך כל תקופת החוזה וכן בסיומו.

ד. אנו סוברים, כי דין טענות המערערות בנושא זה להתקבל. אכן, על המעביד מוטלת החובה לנהוג בתום לב, עת הוא מחליט על פיטורי עובד. כמו כן שלילת פיצויי הפיטורים צריכה להיעשות אף היא בתום לב, קרי על המעביד, המחליט לשלול את פיצויי הפיטורים מהעובד לעשות זאת בתום לב, ולאחר ששוכנע שמעשיו של העובד מצדיקים שלילת פיצויי הפיטורים.

ה. במקרה דנן, קבע בית הדן האזורי כי "לא שוכנענו כי פיטורי התובע נבעו מהפרת משמעת כפי שהן נטענו".

ו. אנו סבורים, כי הסיבה לפיטורי המשיב הייתה מעשיו של המשיב, שהמערערות ראו בהם הפרות משמעת חמורות.

ז. מסקנה זו משתמעת מעיון במזכרים הפנימיים של המערערות (נספחים ב/1, ב/2, ב/3, ב/4 לתצהירו של ויקטור אורלנד, מנכ"ל המערערות). בנסיבות אלו, יש לקבוע, כי הגם שהחלטת המערערות לשלול את פיצויי הפיטורים מן המשיב לא הייתה נכונה, אין לומר כי החלטה זו הייתה נגועה בחוסר תום לב.

ערעור המערערות בנושא זה מתקבל.

9. סוף דבר - הערעור נדחה ברובו. בנסיבות העניין תשלמנה המערערות למשיב הוצאות משפט בסך 3000 ש”ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ב' שבט, התשס"ב (15.1.2002) בירושלים.

 

 

לכתבה זו מצורפים קבצים:

• פסק הדין בקובץ WORD - לחץ להורדה

חזור להתחלה...