אורכו המקסימלי של יום העבודה ושבוע העבודה נקבע בחוק שעות העבודה והמנוחה ובצו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר:
במקומות עבודה בהם מועסקים עובדים 6 ימים בשבוע, אורך יום עבודה לא יעלה על 8 שעות.
במקומות עבודה בהם מועסקים עובדים 5 ימים בשבוע, אורך יום עבודה לא יעלה על 9 שעות.
שבוע עבודה לבני נוער (מתחת לגיל 18) לא יעלה על 40 שעות עבודה שבועיות ושבוע עבודה למבוגרים לא יעלה על 43 שעות שבועיות.
אסור למעביד להעביד עובדים בשעות נוספות או במנוחה השבועית אלא אם ניתן היתר לעשות כן על ידי שר התמ"ת.
אם עובד מועבד ביום עבודה רגיל שעות נוספות, המעביד חייב לשלם לו לפחות 125% משכר העבודה הרגיל עבור השעתיים הראשונות ו-150% לפחות בעד כל שעה נוספת שלאחריהן.
 

כל עובד זכאי למנוחה שבועית של לפחות 36 שעות רצופות. אם העובד הוא יהודי, המנוחה השבועית תכלול את יום השבת ואם העובד אינו יהודי, את יום המקובל על העובד כיום המנוחה השבועית (יום שישי- שבת או ראשון).

אסור למעביד להעביד עובדים בשעות נוספות או במנוחה השבועית אלא אם ניתן היתר לעשות כן על ידי שר התמ"ת.
אם עובד מועסק במנוחה השבועית, חייב המעביד לשלם לו בעד שעות העבודה, לפחות 150% משכר הרגיל של העובד.

אם עובד מועסק בשעות נוספות במנוחה השבועית, הוא יהיה זכאי לגמול עבור העבודה במנוחה השבועית בצירוף הגמול עבור השעות הנוספות (זאת אומרת : 150% עבור המנוחה השבועית + 25% עבור השעה הנוספת).
 

למרות הדעה הרווחת, אין בחוק קביעה של "תעריף לילה" גבוה משהכר הרגיל.
לעומת זאת, בחוק שעות העבודה והמנוחה נקבע גם כי בעבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בין 22.00 ל- 6.00 (עבודת לילה) אורך יום העבודה לא יעלה על 7 שעות.
המשמעות של קביעה זו היא שכל שעת עבודה מעל השעה השביעית, בלילה, היא שעה נוספת ויש לשלם עליה גמול שעות נוספות.
העובד והמעביד רשאים כמובן להסכים על שכר גבוה יותר בשעות הלילה...