במשק הישראלי קיימים שני סוגי יחסי עבודה כלליים: יחסי העבודה הפרטיים והקיבוציים.
במשפט העבודה הפרטי פועלים 2 שחקנים: העובד הספציפי והמעביד הספציפי. הללו חותמים ביניהם על חוזה עבודה אישי המפרט את זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים: חובות העובד כלפי מקום העבודה והזכויות המגיעות לו עבור עבודתו. יתכן ויהיו עובדים בעלי תנאי עבודה שונים באותו מקום עבודה, אם חתמו על חוזים אישיים שונים.
במשפט העבודה הקיבוצי פועלים 3 שחקנים: ארוגני עובדים, מעבידים או ארגוני מעבידים והמדינה. ארגוני העובדים והמעבידים חותמים ביניהם על הסכמים קיבוציים המעצבים את יחסי ותנאי העבודה במשק. המדינה נכנסת ליחסי העבודה גם כמעסיק הכפוף, למעט במקרים יוצאי דופן, לחוקי העבודה ולהסכמים עליה היא חתומה ופעם נוספת כרשמת והבוררת של ההסכמים הקיבוציים אשר נחתמים במשק.
שר התמ"ת מוסמך להוציא צו הרחבה על כל הסכם קיבוצי כללי, שמרחיב את הזכאות לזכויות בהסכם על כל העובדים (בענף מסויים, או בכל המשק) על מנת להשוות את תנאי עבודתם של עובדים בלתי מאורגנים שההסכם אינו חל עליהם.
יחסי העבודה הקיבוציים צמחו מתוך ההבנה של העובדים שכוחו של כל מעסיק מול העובד הבודד הוא גדול בצורה משמעותית מכיוון שהמעסיק יכול, הלכה למעשה, לפטר את העובד. כאשר העובדים מתאגדים יש להם כלים נוספים, כגון עיצומים ושביתות, להפעיל על מנת לשכנע את המעסיק לשפר את תנאיהם.
ישנם מספר תחומים בהם עובדים רבים מהסטודנטים ומהצעירים (עד גיל 25). במאמרים הבאים ניסינו לאגד מספר רב של הסכמי עבודה קיבוציים החלים על המקצועות והענפים האלה.
רוצה להקים ועד במקום העבודה - כנס לדף הקמת ועד עובדים .
או שתשאיר לנו הודעה.
